<h1>סמ"ג עשין סימן קל"ג</h1>
<h2>דף כא.</h2>
התרומות והמעשרות אינן נוהגות מן התורה אלא בארץ ישראל, והנביאים התקינו שיהו נוהגים אף בארץ שנער מפני שהיא סמוכה לארץ ישראל ורוב ישראל הולכים ושבים שם, וחכמים הראשונים התקינו שיהו נוהגים אף בארץ מצרים ובארץ עמון ומואב מפני שהם סביבות ארץ ישראל, [ארץ ישראל] האמורה בכל מקום הם הארצות שכבש אותם מלך ישראל או שופט או נביא מדעת רוב ישראל וזהו הנקרא כיבוש רבים, אבל יחיד מישראל או שבט או משפחה שהלכו וכבשו לעצמם מקום אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא ארץ ישראל כדי שינהגו בו כל המצוות, ומפני זה חלק יהושע ובית דינו כל ארץ ישראל לשבטים ואף על פי שלא נכבשה כדי שלא תהיה כיבוש יחיד כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו, הארצות שכבש דוד חוץ לארץ כנען כגון ארם נהרים וארם צובה וכיוצא בהם אף על פי שמלך ישראל הוא ועל פי בית דין הגדול היה עושה אינו כארץ ישראל לכל דבר ולא כחו"ל לכל דבר אלא יצאו מכלל חוצה לארץ ולכלל ארץ ישראל לא הגיעו, ומפני מה ירדו ממעלת ארץ ישראל מפני שכבש אותם קודם שיכבוש כל ארץ ישראל אלא נשאר בה משבעה עממים, ואילו תפס כל ארץ כנען לגבולותיה תחילה ואחר כך כבש ארצות אחרות היה כיבושו כולו כארץ ישראל לכל דבר, והארצות שכבש דוד הם הנקראים סוריא (ע"פ רמב"ם תרומות פ"א הל' א'—ג' ע"ש). וכן תניא בספרי (סוף עקב) שאמר לו הקב"ה לדוד סמוך לפלטיא שלך לא הורשתי ואתה הולך וכובש בחוצה לארץ. סוריא יש דברים שהיא בהם כארץ ישראל ויש דברים שהיא בהם כחוצה לארץ, והקונה בה קרקע כקונה בארץ ישראל לענין תרומות ומעשרות ושביעית, [ו]הכל בסוריא מדברי סופרים (רמב"ם שם ה"ד).
<h2>דף נח:</h2>
נמצא כל העולם כולו לעניין המצוות התלויות בארץ נחלק לשלש מחלוקות, ארץ ישראל וסוריא וחוצה לארץ, וארץ ישראל נחלקת לשנים, כל שהחזיקו עולי בבל חלק אחד והשאר שהחזיקו עולי מצרים בלבד חלק שני, וחוצה לארץ נחלקת לשנים ארץ מצרים ובבל ועמון ומואב המצוות נוהגות בהם מדברי סופרים ונביאים, ושאר הארצות אין תרומות ומעשרות נוהגות בהם (רמב"ם תרומות פ"א ה"ו). בפרק כיצד מברכין (ברכות ל"ו א') מוכיח דאפילו מעשר צלף שהוא בארץ מדרבנן נוהג בחוצה לארץ [ובבכורות (כ"ז א') גרסינן] מבטל לה ברוב ואכיל לה בימי טומאתו, ובפרק קמא דביצה (י"ב ב') גרסינן רב טובי בר מתנה הוה ליה גרבא דחמרא דתרומה ובפרק בנות כותים (נדה ל"ב א') מעשה היה והטבילוה קודם לאמה, ואילו בירושלמי דדמאי (דף ד' ב') משמע שאפילו במה שקדשו עולי מצרים מכזיב ולהלן פטור בין דמאי בין ודאי, ופטור מן הדמאי לאו דוקא. ועוד גרסינן בירושלמי דדמאי (דף י"ד א') אמר רבן שמעון בן גמליאל שלח לי רבי יוסי ברבי אתרוג ואמר לי אתרוג זה בא לידי מקיסרין ולמדתי ממנו שלשה דברים למדתי שהוא ודאי שפירות קיסרין ודאי שהוא טמא שמרביצין עליו מים ושלא בא לידו אחר שאם בא לידו אחר לא היה מודיע לי שבא מקיסרין להודיע שהוא טבל אלא היה מעשר מאחר עליו, ומקשה ויחתוך ממנו חתיכה אחת ויקבענה למעשר ומתרץ דהוא חשש לדברי בר קפרא דאמר אין דרך בני אדם לשלוח לחביריהם דברים חסרים וכו' עד שאומר רבי ייסא שאיל לרבי זעירא ולא מפירות המותרות בקיסרין הם ולא התיר רבי קיסרין ומתרץ רשב"ג קודם רבי היה ומשמע שלאחר שהתיר רבי קיסרין אפילו טבל ודאי היה מותר, ואמר לנו מורי רבי יהודה בשם רבי דוד ממי"ץ שמכזיב ולהלן פטור מן הדמאי שלא לעשות כחומרות הארץ אבל בקולות חו"ל נוהג אף בחו"ל כגון אוכל והולך ואחר כך מפריש וקולות אחרות המפורשות שם בפרק עד כמה (ע"ז נ"ח ב' תד"ה בצר). וחוצה לארץ שאמרנו שתרומות ומעשרות נוהגות זהו בבבל ומצרים ועמון ומואב מטעם שביארנו למעלה אבל לא בשאר חוצה לארץ. ובירושלמי דחלה (דף כ"ז א') גרסינן אמר רבי יוחנן רבותינו שבגולה היו מפרישים תרומות ומעשרות עד שבאו הרובין ובטלום מאן אינהו רובין רב זעירא אמר תרגומניא, רב יהודה בשם שמואל אומר חלת חוצה לארץ ותרומות חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש, רבי אבא בשם שמואל אמר לא חשו אלא לתרומה גדולה דגן ותירוש ויצהר, רבי שילא אומר בשם שמואל לא חשו אלא לתרומה גדולה, ולירקות אפילו לתרומה גדולה לא חשו דתני איסי בן יהודה מעשר לירקות מדבריהם, פירוש אמוראים אלו מפרשים היאך היו עושים קודם שבטלום (ע"ז נ"ח ב' סוף תד"ה בצר ע"ש).
